אפשר לגמור את זה יפה יותר

מקובל בהחלט שראשי קבוצות מעוניינים להיפרד מכוכבים, כמו שברור ששחקן יכול לעבור מקבוצה לקבוצה. אבל כדאי לראשי הקבוצות בישראל פשוט לנסות ולהפוך את הפרידה ליוߪר נעימה

יום חמישי 09 יולי 2009
קובי סגל

תחילתה של עונה חדשה מביאה עימה משב רוח מרענן. שחקנים מחליפים קבוצות, קבוצות מוותרות על שחקנים, כשכל מועדון חושב שצירף את השחקן הטוב ביותר במגבלות יכולתיו בעמדה שהיה זקוק לה. 

בסופו של דבר, לעיתים מתגלים השינויים כמוצלחים ולעיתים ככישלונות צורבים. ישנם שחקנים שמתאימים מנטלית וחברתית, וכאלה שלמרות כשרונם לא יעמדו במבחן המחיר. 

השחקנים הם המשלמים את המחיר. בעידן המקצועני אין מקום לרחמנות, וסמߜים מקומיים נזרקים כאילו היו גרביים משומשות. שחקנים שבילו את רוב שנותיהם במועדון מסוים ועשו את הדרך לאיצטדיון באופן אוטומטי שנים רבות, צריכים לסגל לעצמם דרכים חדשות. 

איסמעיל עמר 17 שנים במכבי פתח תקווה, יצטרך לנדוד לנצרת. אלי אۑרבנאל, 10 שנים בבני יהודה, יעבור אולי לאורווה. יגאל אנטבי, 10 שנים בוולפסון, ינדוד כנראה למקום אחר. מושיקו מישאלוב, שגדל במכבי, עבר לאי הקרוב קפריסין. 

אסי רחמים, סמל באר-שבעי, תלה את נעליו. אפילו בליגות נמוכות יותר, דוגמת אלירן חודۙדה, מעמודי התווך של אחי נצרת וסמלה בשנים האחרונות, קיבל מכתב פיטורין. 

אף שחקן לא אוהב להיפרד ממועדון הבית שלו, אותו שירת נאמנה במשך שנים רבות, אבל מגיע הרגע ואי אפשר לברוח ממנו בו תם הרומן. 

אין בי ולו קמצוץ של כעס על ۔אגודות. זוהי דרך חיים ודרגו של המקצוע האכזרי ביותר. לא זוכרים מה היה שבועיים קודם. נחלשת או התבגרת - יש צעירים ממך וטובים ממך שירשו במשחה את תפקידך.

זו הסיבה שאני מבין לליבם של הסמלים שעוזבים לטובת הכסף. היום מנשקים את החולצה האדומה ומחר ינשקߕ את החולצה הצהובה.

שמעון גרשון עזב לטובת הכסף הגדול, וגם בנאדו עשה בחוכמה, כי ביום שיפרשו לא יזכרו אותם ובסופו של דבר הנחמה היחידה תהיה חשבון הבנק שלהם.

 בסיומה של תקופה, יש לקרוא לכל שחקן וסמל מקומי ועם כל הכאב להיפרד בצורה המכובדת ביותר, עם משחק ראווה, גביע למזכרת והודעה מסודרת, ולא לגרש שחקן בדלת האחורית.

אני קורא לאגודות לסיים יפה ומכובד עם השחקנים שתרמו רבות לאגודתכם. אומנם התפרנסו בכבוד, אבל גם נפצעו, שברו Ӑיברים, תרמו את דמם והקריבו את משפחתם.

יעקב שחר מוכיח שאפשר גם אחרת. שחר משאיר את אלון חרזי ונותן לו לבחור את עתידו בצורה המכובדת ביותר. יעקלה גם טעה, אבל ידע להיפרד משחקניו בצורה המכובדת ביותר ודאג להמשך עתידם בתור מנהלים, מאמני נוער וסקאוטים.

 אני נפגש הרבה עם חבריי הפורשים, ולצערי אין ולו שחקן אחד שלא מאוכזב ממועדונו בעבר. תקראו טוב, אין אחד לא מרוצה. ולא רק שחקני הפועל. ואני שואל- למה מגיע היחס הזה לשחקנים שהיו סמלәם ותרמו רבות לקבוצות?

הגיע הזמן לשינוי. בעלי הקבוצות, שנו את התפיסה. כבדו את המקצוע. אם לא זוכרים את העבר אין עתיד. אנא מכם, קרבו את כל סמלי העבר אליכם. תנו להם להרגיש בבית ולא נבגדים, כך גם אתם תזכו להרבה יותר כבוד.

תגובות

f

טלספורט בפייסבוק