התרגלנו

הנבחרת הוכיחז פעם נוספת שהיא לא מסוגלת, לא יכולה ובעיקר לא ראויה. זה מה שיש ועם זה ממש לא ננצח. שלומי לויה התייאש לאחר שהבין כי מעגל הכישלון הושלם.

יום ראשון 06 ספטמבר 2009
שלומי לויה

 ישראל בהלם ובשוק אחרי ההפסד הביתי לנבחרת לטביה, ששוב הציב מראה לפנים של הכדורגל שלנו.

הטעם החמוץ והמר של האכזבה נוכח העובדה שעוד קמפיין הלך קיבינימאט וישראל לא הצליחה, כמו ב-40 השנה האחרונות להעפיל למונדיאל, עדיין על השפתיים, אבל האמת – אנחנו כבר רגילים. סוג של ייאוש, שאותו אנחנו מכירים מצוין ואולי הוא אפילו נעשה קצת יותר נח. להצלחות אנחנו לא ממש רגילים, לשחות במי האפסיים שלנו – בטח שכן.

אז נחתוך היום את יוסי בניוߟ, הכוכב הבלתי מעורער של הנבחרת, על כמה מילים שפלט בעקבות החלפתו (והוא עוד הגיע למשחק נבחרת בריא!!!, ה-ל-ל-ו-י-ה); נצפה מדרור קשטן ומשה סיני לשים את המפתחות אצל אבי לוזון בחדר (כאילו שפרגוסון, מוריניו, אנצ'לוטי ווגנר מתקוטטים על הזכות להיות שכירים של Ӕהתאחדות לכדורגל); נזלזל בליגות באירופה בהן משחקים חלק מהלגיונרים שלנו (כי ליגת העל(אק) היא הליגה הטובה והאיכותית בעולם. סליחה, הליגה השישית בטיבה ביקום); נתקע קצת גם להתאחדות (כי ראשיה כמובן אחראים למחלה הישראלית שקרויה: מצבים נייחים); נצדיק את הקהל על שרۙקות הבוז (יש נבחרת אחרת?); נתלונן על הזימונים (ברור שעם אלירן עטר כל הקמפיין הזה היה נראה אחרת) בקיצור, נחזור על אותו הריטואל, רק עם שמות אחרים, לו אנחנו, לדאבוננו ולמגינת ליבנו, כ"כ רגילים בשנים הרבות האחרונות בכל מה שקשור לנבחרת הכדורגל הלאומית של ۙשראל.

מונדיאל? נו, לפחות נתנחם בפלזמה הגדולה שרכשנו. אומרים שעם ההיי דפינישן החדש, רואים סוף הדרך.

מה שהיה הוא שיהיה
 
גם לאחר אחת ההגרלות הקורצות והנוחות ביותר שישראל הייתה יכול לפלל להן בארבע העשורים הߐחרונים, הנבחרת הוכיחה פעם נוספת שהיא לא מסוגלת, לא יכולה ובעיקר לא ראויה. זה מה שיש ועם זה ממש לא ננצח.

שום דבר לא משתנה, והדברים חוזרים על עצמם כמו בסרט רע פۢם אחר פעם אחר פעם. כישלון אחרי כישלון אחרי פיאסקו לא מצליחים להוריד לנו את מצב הרוח. אנחנו לא ממש נותנים לעובדות לקלקל לנו וממשיכים להיות אופטימיים (מאיפה בדיוק נשאבת אותה אופטימיות, מהאפס הישגים שלנו?) ולחשוב שאולי הפעם זה יהיה אחרת, אולי בטורניר הנוכחי ۠שבור את מעגל התבוסתנות  ונצא לדרך חדשה שתמנף את הכדורגל הישראלי.

וכרגיל, פעם אחר פעם אנחנו מקבלים בראש. זמן קצר אחרי שמתחילים לנפח את הבלון, צריך לספק גם תוצאות ואז במהירות הבזק יוצא כל האוויר החם מהבלון ואנחנו חוזרים לממדים האמיתיים שלנו: בےובה הדשא.

עוד חוזר הניגון

זה מתחיל בהגרלה ובהצהרות האופטימיות (תזכרו את החיוכים ואת הדיבורים של יו"ר ההתאחדות לאחר ההגרלה האחרונה, והכי עצוב שהיה בסיס לאותם דיבורים מאחר וקשה להאמין שישראל תצליח להגריל שוב בית נוח כזה̩ נסדק מעט אחרי שלא מצליחים לנצח בבית (אבל עדיין מרוצים שלא הפסדנו – כמו במשחק הפתיחה בבית נגד שוויץ - חשיבה של ראש קטן) ואז "במשחק הכי חשוב של הכדורגל הישראלי" – שוב עושים במכנסיים (מי אמר יוון?).
עם כל ההתקדמות של הכדורגל הישߨאלי (קבוצה בשלב הבתים של ליגת האלופות, קבוצה בשלב הבתים של הליגה האירופאית), העובדה שיש לנו יותר נציגים בחו"ל מאי פעם ושאנחנו כבר משופשפים עם ניסיון באירופה,  ברמת הנבחרת אין לנו מה למכור.  

וכשאין מה להציע על המגרש, עובריߝ מיכולת למגרש התפילה והאמונה. או אז אנחנו עוזבים את הכדורגל נטו, את השיטות ואת המערכים ועוברים להיות מומחים בסטטיסטיקה ובמספרים על הנייר. 

פה יש לנו כבר פרופסורה ביכולת לחשב ולעשות ספקולציות מה אנחנו צריכים שיקרה על מנת שיתרחש נס (רמז: הוא בד"כ לא מגיע) על מנת שלמרות התוצאות העגומות, המזל ישתנה, הגויים יתחילו לשחק הפוך והחלומות והציפיות שלנו בכל זאת יעמדו בקנה אחד עם המציאות.
וגם במשחקים שבהם ישראל מסמנת מראש וי בטוח כדי לשמור על אותו סיכוי קטנטן שמן יירד מהשמיים ויבלבל את הגוәים, היא מקבלת שפיץ לפנים (התיקו בלטביה, ההפסד הביתי לאותה נבחרת). 

זהו, אין יותר סיכויים. הנה חוזרים להם הפרצופים העגומים בירידה מהדשא, אנשי ההתאחדות לבנים יותר מסיד,  המאמן הלאומי מחשב את קיצו לאחור, השחקנים חוזרים על אותן המילים שߠיפקו מאות שחקנים שלבשו את מדי הנבחרת לפניהם כדי להסביר את הביזיון. הקהל שוב מתבקש לאכול את הלוקש של: "ננסה בפעם הבאה". 

תגובות

9

טלספורט בפייסבוק