מי רוצה להיות שירלי בר דיין

השבוע צלצלה אליי מכרה שלי. כולה בהתלהבות. היא רצתה לספר לי כמה כייף היה לה אתמול בקורס עיתונאי ספורט בו היא לומדת, מטעם ערוץ הספורט. 

ואכן, מתברר שהיו לה חיים משוגעים. אבי מלר הגיע להרצו۪ להם על ההבדל בין העיתונות בארץ לחו"ל, ואפילו הביא דוגמה את מקרה אברם גרנט שקיבל חסינות ב"ידיעות" בגלל ששיתף איתם פעולה, בעוד ש"מעריב" ו"הארץ" נכנסו בו, מאותה סיבה. בשבוע הבא ירצה להם נדב יעקבי, ושבוע לאחר מכן בכלל יהיה ۩מח ומבדח: מצפה להם סיור במשרדי הערוץ, אי שם בדרום המפויח של תל אביב.

תפסתי את עצמי בשביל לא לצחוק, נשמתי עמוק, ובקול קורקטי סיננתי: "ואוו, נשמע מדהים", והמשכתי בשגרת יומי העייפה.

לא ברור לי מי עדיין רוצה להיות עיתונאי סۤורט במדינה שלנו. הרי המשבר החריף בשוק התקשורת ידוע לכולם. עיתונות כבר כמעט ואין פה, ספורט אף פעם לא היה, ומי שרוצה לחיות מהעיסוק הזה גומר רע מאוד, רחמנא לצלן.

שוק עיתונות הספורט, כמו כל שוק העבודה כיום, בנוי על ניצול נטו. כעיתונאי ספורט ߐתה עובד עבודה סיזיפית עשר שעות ביום, מתפלל לאלוהים לא לחטוף סרטן מרוב שיחות בפלאפון, כל הסוף שבוע אתה רודף אחרי כל מיני ארחי פרחי שהתגלגלו לענף, ומה שאתה מקבל בסוף החודש לא מספיק בשביל לשלם שכר דירה ולהכין לעצמך שקשוקה בבית.

גאונים אלה שۗשבו על זה. תפסו על מי להתלבש. ילדים תמימים ומסונוורים שמתים להיות שירלי בר דיין, ובשביל הסיכוי הקטנטן שזה יתגשם לא אכפת להם לשלם 17 אלף שקל בעד הקורס (בעצם, מה אכפת להם? זה הרי כסף של ההורים).

ככה זה עם אנשים שחולמים בהקיציס. יום אחד הם מתעורӨים עם סטירת לחי מצלצלת, ואז הם מגלים שהחיים עוברים והם נשארים ילדים, כמו פיטר פן. בינתיים את התפקידים בטלביזיה  מאיישים כל מיני מקורבים שמקבלים משכורת בזכות כל מיני ילדוד'ס שחלומים לרשת אותם, ולא שמים לב שעובדים עליהם.