אין יותר איפה להתחבא
ברק בכר יהיה המאמן החמישי של הנבחרת בעשר שנים. ליגת האומות פשוט שמה סוף לבלוף של הנבחרת.
תפקיד מאמן נבחרת ישראל נחשב מאז ומתמיד לאחד התפקידים הכי משתלמים כלכלית ומאידך הכי לא שוחקים מנטלית בספורט הישראלי. לא בכדי כולם חלמו עליו. אבל כדי להבין למה הכיסא הזה הפך בשנים האחרונות לכיסא מפלט, צריך להסתכל על איך הכדורגל האירופי השתנה מתחת לרגליים שלנו ב-2018.
ממאז שהצטרפנו לאירופה בתחילת שנות התשעים ועד 2018 החיים של מאמן נבחרת ישראל היו נוחים בהרבה. בשנה רגילה היו לו בין ארבעה לשישה משחקים רשמיים, מקסימום שמונה. באופן קבוע, שניים מהם היו מול מפלצות כמו ספרד, איטליה או צרפת – משחקים שבהם הפסד התקבל בהבנה מוחלטת. מקסימום נאשים את השוער. עוד שניים עד ארבעה משחקים היו מול נמושות כמו ליכטנשטיין, סן מרינו או אנדורה – נקודות כמעט בטוחות שמסדרות את הסטטיסטיקה.
בשורה התחתונה? כל קמפיין התנקז למשחק אחד עד שלושה בשנה מול נבחרות ברמה שלנו: יוון, סלובניה, בולגריה, רומניה, או לכל היותר יריבות מעט קשות יותר כמו שוויץ או חלשות יותר כמו קפריסין. עבור קברניטי הכדורגל זה היה גן עדן לרמות את ציבור חובבי הכדורגל.
ואז הגיעה 2018, ואיתה ליגת האומות. ללוח השנה נוספו עוד ארבעה עד שישה משחקים רשמיים בשנה, וכמעט כולם מול נבחרות שבדיוק בגובה העיניים שלנו: סקוטלנד, אלבניה, איסלנד. פתאום, מאמן הנבחרת כבר לא עומד למבחן אמיתי פעמיים-שלוש בשנה, אלא בין שש לעשר פעמים בשנה. אופס.....
המספרים מספרים את הסיפור כולו: מתחילת שנות ה-90 ועד 2018 – כמעט שלושה עשורים – עברו בנבחרת ישראל שבעה מאמנים בלבד. וגם אם ננקה את הקדנציה הארוכה מדי של שלמה שרף, הרי שמשנת 2000 ועד 2018 חצי מהמאמנים השלימו קדנציות של ארבע שנים. שבעה מאמנים ב 26 שנים. ואז החלה ליגת האומות. מאז 2018 ועד היום, בפחות מעשור, כבר נספור חמישה מאמנים.
אי אפשר להתחבא יותר מאחורי ניצחונות קלילים על מלטה, ואי אפשר לתרץ הפסדים בזה ששיחקנו מול רונאלדו, בקאהם או הנרי. הפרדוקס הגדול הוא שדווקא ההצלחה היחסית שלנו בליגת האומות בשנים האחרונות רק הכבידה על המאמנים. ברגע שנוצר מסלול העפלה נוסף לטורניר גדול שכאילו נתפר למידותינו, לכל מאמן נהיה קשה הרבה יותר להסביר איך אנחנו שוב נשארים בארץ. את השיר הזה חשבנו שמיצינו בשנות השמונים.
ובגלל זה הביקורת על רן בן שמעון מחודדת אפילו יותר. הפעם, ליגת האומות הייתה אמורה להיות הזדמנות לשפר עמדות לקראת העפלה היסטורית, אבל בפועל קיבלנו ששה משחקים מול נבחרות ברמה שלנו ובכולם די נכשלנו. הפעם אין איזו איטליה או צרפת שקשה לנצח.
החוקים השתנו, הלחץ הפך לרציף, ולמאמן נבחרת ישראל פשוט נגמרו המקומות להתחבא בהם.
ממאז שהצטרפנו לאירופה בתחילת שנות התשעים ועד 2018 החיים של מאמן נבחרת ישראל היו נוחים בהרבה. בשנה רגילה היו לו בין ארבעה לשישה משחקים רשמיים, מקסימום שמונה. באופן קבוע, שניים מהם היו מול מפלצות כמו ספרד, איטליה או צרפת – משחקים שבהם הפסד התקבל בהבנה מוחלטת. מקסימום נאשים את השוער. עוד שניים עד ארבעה משחקים היו מול נמושות כמו ליכטנשטיין, סן מרינו או אנדורה – נקודות כמעט בטוחות שמסדרות את הסטטיסטיקה.
בשורה התחתונה? כל קמפיין התנקז למשחק אחד עד שלושה בשנה מול נבחרות ברמה שלנו: יוון, סלובניה, בולגריה, רומניה, או לכל היותר יריבות מעט קשות יותר כמו שוויץ או חלשות יותר כמו קפריסין. עבור קברניטי הכדורגל זה היה גן עדן לרמות את ציבור חובבי הכדורגל.
ואז הגיעה 2018, ואיתה ליגת האומות. ללוח השנה נוספו עוד ארבעה עד שישה משחקים רשמיים בשנה, וכמעט כולם מול נבחרות שבדיוק בגובה העיניים שלנו: סקוטלנד, אלבניה, איסלנד. פתאום, מאמן הנבחרת כבר לא עומד למבחן אמיתי פעמיים-שלוש בשנה, אלא בין שש לעשר פעמים בשנה. אופס.....
המספרים מספרים את הסיפור כולו: מתחילת שנות ה-90 ועד 2018 – כמעט שלושה עשורים – עברו בנבחרת ישראל שבעה מאמנים בלבד. וגם אם ננקה את הקדנציה הארוכה מדי של שלמה שרף, הרי שמשנת 2000 ועד 2018 חצי מהמאמנים השלימו קדנציות של ארבע שנים. שבעה מאמנים ב 26 שנים. ואז החלה ליגת האומות. מאז 2018 ועד היום, בפחות מעשור, כבר נספור חמישה מאמנים.
אי אפשר להתחבא יותר מאחורי ניצחונות קלילים על מלטה, ואי אפשר לתרץ הפסדים בזה ששיחקנו מול רונאלדו, בקאהם או הנרי. הפרדוקס הגדול הוא שדווקא ההצלחה היחסית שלנו בליגת האומות בשנים האחרונות רק הכבידה על המאמנים. ברגע שנוצר מסלול העפלה נוסף לטורניר גדול שכאילו נתפר למידותינו, לכל מאמן נהיה קשה הרבה יותר להסביר איך אנחנו שוב נשארים בארץ. את השיר הזה חשבנו שמיצינו בשנות השמונים.
ובגלל זה הביקורת על רן בן שמעון מחודדת אפילו יותר. הפעם, ליגת האומות הייתה אמורה להיות הזדמנות לשפר עמדות לקראת העפלה היסטורית, אבל בפועל קיבלנו ששה משחקים מול נבחרות ברמה שלנו ובכולם די נכשלנו. הפעם אין איזו איטליה או צרפת שקשה לנצח.
החוקים השתנו, הלחץ הפך לרציף, ולמאמן נבחרת ישראל פשוט נגמרו המקומות להתחבא בהם.